ממש לפני שפרצה מלחמת “חרבות ברזל,” עמותת “לחיות בכבוד” רכשה נכס בדרום הארץ. המטרה: להקים מטבח נוסף שיוכל לספק 2,000 מנות נוספות ביום לניצולי שואה וקשישים באזור. זה היה חלום גדול – להכפיל כמעט את הכמות, להגיע לעוד אלפי אנשים.
“ידענו שיש צורך,” מספר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “הדרום רחוק מהמטבח המרכזי שלנו בראשון לציון. להביא אוכל חם מהמרכז לבאר שבע או לאשקלון – זה אתגר לוגיסטי. האוכל מתקרר, הנסיעה ארוכה, צריך יותר רכבים. מטבח מקומי יפתור את הבעיה.”
ואז פרצה המלחמה. השבעה באוקטובר שינה הכול. “הכול נעצר,” מספר ארז. “היינו צריכים להתמקד במה שדחוף: להגיע לניצולים באזורי הלחימה, לפתוח מוקד חירום במספר שפות, להתמודד עם המצב. המטבח החדש נדחה. לא היה זמן, לא היה כוח נפשי, כל המשאבים הלכו למאמץ המיידי.”
היום, כשהמלחמה נמשכת אבל השגרה חוזרת לאט, העמותה מחדשת את העבודה על המטבח. הנכס עובר שיפוץ והתאמה. צריך להתקין תנורים תעשייתיים, מקררים ענקיים, משטחי עבודה מנירוסטה. צריך להכשיר את המקום לעמוד בתקני משרד הבריאות ובדרישות הכשרות. “זה לא פשוט,” מודה ארז. “צריך כסף, צריך זמן, צריך כוח אדם. אבל אנחנו ממשיכים. כי הצורך רק גדל.”
הנכס שנרכש לפני המלחמה, והחזון של לחיות בכבוד להגיע לעוד ניצולים
הצורך במטבח בדרום רק גבר מאז המלחמה. ניצולים רבים באזור עברו טראומה מחודשת. הצפירות, הרקטות, הפחד – כל זה הציף זיכרונות מהשואה. חלקם פונו ועדיין לא חזרו הביתה. אלה שנשארו צריכים תמיכה יותר מתמיד. “אחרי השבעה באוקטובר, הבנו כמה חשוב להיות קרובים לאנשים,” אומרת ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום. “מטבח בדרום אומר שנוכל להגיע יותר מהר, עם אוכל יותר חם, ולהיות שם בשביל הניצולים כשהם צריכים.”
התוכניות כוללות גם יותר מסתם מטבח. העמותה מתכננת להפעיל במקום פעילויות חברתיות לניצולים – כמו פרויקט “הקליק השלישי” שכבר פועל במרכז. סדנאות אומנות, מפגשים קהילתיים, פעילות גופנית מותאמת. “הדרום צריך מרכז,” מסביר ארז. “לא רק מקום שממנו יוצא אוכל, אלא מקום שניצולים יכולים לבוא אליו, להיפגש, להרגיש חלק ממשהו.”
לסיכום
2,000 מנות נוספות ביום. זה אומר 2,000 ניצולים נוספים שיקבלו ארוחה חמה. 2,000 דפיקות נוספות על דלתות. 2,000 פעמים שמישהו יגיד לקשיש: אתה לא לבד. “אנחנו קרובים,” אומר ארז. “עוד קצת כסף, עוד קצת זמן, והמטבח יפתח. ואז נוכל לעשות בדרום מה שאנחנו עושים במרכז – להגיע לכל מי שצריך.”
עד אז, העמותה ממשיכה להביא אוכל מהמרכז. המרחק לא עוצר אותם, הלוגיסטיקה לא עוצרת אותם. כי בסוף, יש ניצול בבאר שבע שמחכה לארוחה. יש ניצולה באשקלון שיושבת לבד ומחכה שמישהו יגיע. ואי אפשר לאכזב אותם.
